המיעוט הבלתי נראה

 ברגע היסטורי אחד נותקו האנשים שנותרו במולדת, שהוכרזה כמדינת ישראל, מן הסביבה הטבעית והתרבותית שלהם. ”שארית הנכבה” מצאה את עצמה ניצבת חסרת אונים מול תנועה ציונית מאורגנת, מול ”שארית פליטה” אחרת ומול קוממיות יהודית בארץ ישראל־פלסטין.

סלמאן מצאלחה || המיעוט הבלתי נראה

לפני כשני עשורים נזדמן לי לפגוש בנתב”ג מכר פלסטיני שכיהן באותה עת כשר בממשלתו של יאסר ערפאת. לא שאלתי אותו לאן מועדות פניו, כיוון ששיערתי שבוודאי היה בדרכו לעוד מופע בחסות אירופית, שבו מנגנים ישראלים ופלסטינים בניצוחו של מאסטרו כזה או אחר את סימפוניית הבירבורים הבלתי גמורה.

רק דבר אחד לכד את מבטי באותו רגע. השר הפלסטיני החזיק בידו דרכון בצבע שונה. הוא אמר שזהו הדרכון הפלסטיני החדש. עיינתי בו קלות והחזרתי לו את מסמך ”הזהות” החדש שלו.

תוך כדי שיחה עלה במוחי רעיון משונה במקצת. לחשתי באוזניו, כממתיק סוד, כי הרבה אזרחים יהודים בישראל מחזיקים ברשותם בעוד דרכון אחד לפחות, נוסף על הישראלי. לכן, אמרתי לו, מאחר שהוא שר בממשלה הפלסטינית החדשה שמנפיקה דרכונים, אולי הוא יוכל לסדר לי דרכון פלסטיני. וכל זאת, כדי להיות במעמד שווה לזה של בני הדודים נושאי הדרכונים הצבעוניים.

תשובתו של השר היתה קצרה: אתה ישראלי, וישראלים, גם אם הם ערבים ופלסטינים, לא יכולים להחזיק דרכון פלסטיני. השיחה לא ארכה זמן רב משום שמיהרנו, כל אחד בדרכו לכיוון אחר, בנמל התעופה שנושא בגאון את שמו של בן־גוריון.

התשובה הנ”ל שבה ועולה במוחי מדי פעם. ראשית, יש להתוודות שאינני שש כל כך להחזיק דרכון פלסטיני, שאיננו מציאה גדולה. אולם תשובת השר חושפת את הטרגדיה של הציבור הערבי בארץ במלוא עוצמתה.

ברגע היסטורי אחד נותקו האנשים שנותרו במולדת, שהוכרזה כמדינת ישראל, מן הסביבה הטבעית והתרבותית שלהם. ”שארית הנכבה” מצאה את עצמה ניצבת חסרת אונים מול תנועה ציונית מאורגנת, מול ”שארית פליטה” אחרת ומול קוממיות יהודית בארץ ישראל־פלסטין.

הערבים בארץ סבלו שנים רבות מהדרה כפולה. מצד אחד, העולם הערבי מסביב התייחס אליהם בזלזול ובתיעוב, משל היו חצי יהודים. אמנם יחס זה התעמעם במרוצת השנים, אך הוא לא נעלם לגמרי. מצד שני, גם המדינה היהודית החדשה, שבה הם מצאו את עצמם אזרחים, מדירה אותם - מעצם הגדרתה. ההצהרה במגילת העצמאות, שהמדינה ”תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”, ניתנה כמס שפתיים ותו לא.

ההדרה הכפולה של הערבים בארץ דחפה אותם ואת מנהיגיהם לדבר בשתי שפות. מחד גיסא, לעשות נפשות כדי להגיע לכנסת ישראל ולהישבע אמונים למדינה היהודית במטרה להרגיע את היהודים. ומאידך גיסא, להופיע בעיני הערבים מסביב כמי שהינם יותר קתולים מהאפיפיור, יותר לאומנים־ערבים מנאצר, יותר סונים משייח‘ אל־אזהר ויותר שיעים מחמינאי ונסראללה, וכל זאת על מנת להרחיק מעצמם את החשד שהם משתפים פעולה עם הציונים.

הסכמי אוסלו בין אש”ף לישראל ניתקו סופית את הערבים בארץ מן הפתרון הלאומי של הסכסוך הישראלי־הפלסטיני. לכן, הגיע הזמן להעלות לדיון ציבורי את הסכיזופרניה הפוליטית של הערבים בארץ. הערבים בארץ חייבים לדבר בלשון חדה וברורה, הן לאוזניים יהודיות והן לאוזניים ערביות. לכן, כאשר ניסיונות לחידוש המו”מ לקידום הפתרון הלאומי שבים ועולים, על ההנהגה הערבית בארץ לדרוש שנציגות שלה תהיה שותפה בדיונים. הדברים נוגעים לגורלם במולדתם.

צריך לומר לכל מאן דבעי: מי שלא יקבל את הערבים בארץ כחלק מן הפתרון הוא ימצא אותם בסופו של דבר כחלק מן הבעיה.
*
פורסם: דעות-הארץ, 12 באפריל 2013

For English, press here